זהר חברה להנדסה
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| סוג | חברה פרטית |
| מייסדים |
קורטון שלמה, 2 מניות |
| תקופת הפעילות | 1925–1986 (כ־61 שנים) |
  | |
זהר חברה להנדסה הייתה חברה שפעלה בין השנים 1925–1986. במהלך השנים היא ייצרה: דודי מים, מכשירי חשמל ביתיים, מכונות כביסה, פצצות, תנורי בישול, בלוני גז, מזגנים ועוד.
החברה החלה את דרכה ב-1925 כאשר הוקם על ידי ישראל בהרב קואופרטיב בשם "זוהר". הגבלות של ההסתדרות גרמו לפרישת השותפים בו והקמת חברה פרטית בשם "זוהר חברה להנדסה בע"מ". המפעל נסגר בשנת 1986.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישראל בהרב, (רבינוביץ במקור) עבד בפולין במפעל משפחתי לסבונים, שם למד באופן עצמאי מעט בתחום החשמלאות. בשנת 1922, במסגרת העלייה השלישית, עלה לארץ ישראל והחל לעבוד בתל אביב אצל קבלן חשמל עצמאי, שעסק בעיקר בהרכבת מנועים למשאבות מים בפרדסים. עקב הקושי הפיזי שהיה כרוך בעבודה, בעיקר הצורך לסחוב את המנועים על הכתפיים לתוך הבארות, פרש לאחר מספר שנים. אחרי פרישתו בחר לעבוד במסגרת קואופרטיב עם 12 חברים, אשר קראו לעצמם "זהר". הקואופרטיב אורגן על ידי מועצת הפועלים ועסק בעבודות חשמל עבור הצבא הבריטי, ואנשיו עבדו לרוב במחנות של הצבא הבריטי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנס הקואופרטיב לשותפות עם סולל בונה, והם החלו לייצר ג'ריקנים ומוקשים עבור הצבא הבריטי. מפעל זה שכן בנחלת יצחק ברחוב עמק ברכה בתל אביב.
בשנת 1942 החליטו חברי הקואופרטיב לפרוש מהשותפות עם סולל בונה, והקימו מפעל עצמאי שהמשיך לייצר ג'ריקנים ומוקשים עבור הצבא הבריטי. המפעל שכן בתל אביב בתחילת רחוב הירקון. הם שכרו מגרש ופתחו מפעל בשותפות עם בעל המגרש שנקרא "מפעלי הרטוב" (קיצור של זוהר+ושמו של השותף יום טוב). בגלל הרחבת המפעל נאלצו חברי הקואופרטיב להעסיק עובדים שכירים. מאחר שעל פי חוקי ההסתדרות הכללית, באותם ימים, היה אסור להעסיק עובדים שכירים, עמדו לפניהם שתי אפשרויות: לקבל את העובדים השכירים כחברי הקואופרטיב, דבר אשר אומר שכולם שותפים שווים לרווחים, או לפרוש מההסתדרות.
שישה מחברי הקואופרטיב החליטו לבחור באפשרות הראשונה, והקימו חברה בשם קרן אור. ששת החברים הנותרים בחרו לפרוש מההסתדרות עם השם זוהר[1].
בשנות ה-80 של המאה ה-20 העסיק המפעל 125 עובדי ייצור ו-50 אנשי מכירות, כמו כן הנהלת חשבונות. עיקרון הפעילות בזוהר היה שכל בעל מניות מבין ששת השותפים, שילדיו רצו לתרום לחברה את כישוריהם, התקבלו לעבודה בחברה, וכל ההצעות היו מועלות לדיון וההחלטות היו מתקבלות ברוב של שני שלישים לפחות. פורום ההנהלה מנה בסופו של דבר את ששת המייסדים פלוס ארבעה מדור ההמשך.
"עם פטירתם של ארבעה מששת המייסדים, והעברת הזכויות ליורשים, דרשו היורשים הלא פעילים חלוקת רווחים מדי שנה, דבר שהיה גורם בטווח ארוך להידרדרות כלכלית של החברה, שהייתה רווחית ביותר באותם זמנים, ולכן הוחלט למכור את החברה בשלמותה בשנת 1986."[2]
מוצרים שיוצרו במפעל
[עריכת קוד מקור | עריכה]1925 - דודים למים חמים ומכשירים ביתיים קטנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המפעל הוקם בתחילה על שטח קטן של דונם והכיל מבנה של קומה אחת. מימון הבניה היה ברובו מהון עצמי (כספים שצברו מהשותפות שפורקה) וחלקו הקטן מהלוואות. הייצור הראשוני של המפעל היה דודים למים חמים ומכשירים ביתיים קטנים (טוסטרים, מגהצים, קומקומים למים חמים, סטריליזטורים). המפעל התחיל מעבודה של 12 שותפים ולאט לאט החלו לשכור עובדים נוספים. המפעל קנה את כל חומרי הגלם הנדרשים, ועיבד אותם לחלקים לצורך הרכבת המוצרים. כל המוצרים יוצרו על ידי ידע עצמי. עובדי המפעל היו קונים מוצרים מיובאים, מפרקים אותם ולומדים איך לייצר ולהרכיב מוצרים שונים כך שיתאימו לצרכים בארץ. החברה הייתה בין החברות החלוציות אשר ייצרו מוצרי חשמל ביתיים בארץ. עם הזמן התפתח הייצור גם למוצרים גדולים יותר כגון כיריים ותנורי בישול ואפייה.
1948 - פצצות עבור הצבא
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם פרוץ מלחמת העצמאות פנו אל החברה גורמים מטעם ההגנה, היות שהיו לה מכשירי עירגול (מכשירם שמעגלים מתכת) מתעשיית הדודים. המפעל ייצר בהתנדבות (כולל עלות החומרים) פצצות עבור צה"ל.
1950 - בלוני גז ביתיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם תום מלחמת העצמאות, כאשר הפסיקו לייצר את הפצצות עבור צה"ל, חיפשו במפעל לייצר מוצר חדש, והחליטו לייצר בלונים לגז ביתי. בגלל הרחבת קו המוצרים שהחברה ייצרה, שטח המפעל נהיה קטן, ואז החלה החברה לקנות מגרשים שהיו סביב המפעל. עד ששטחו הגיע לחמישה וחצי דונם. כל שטח שנקנה נבנה עד שכל חמישה וחצי הדונם היו מקורים והיו למחסנים ושטחי עבודה. זוהר הייתה החברה הראשונה והיחידה אשר עסקה בתחום ייצור הבלונים. החברה ייצרה בלונים עבור כל חברות הגז (פזגז, סופרגז, ואמישראגז) בקצב של 5,000–6,000 בלונים לחודש.
1958 - מכונות כביסה, תנורי בישול, דודי מים חמים, מזגנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם התפתחות התעשייה בארץ בשנת 1958 החלו חברות נוספות לייצר בלונים. המדינה החליטה על רגולציה בתחום, כך שכל חברה תייצר עד 1500 בלונים בחודש. הירידה מיצור של 6000 לחודש עד 1500 לחודש גרמה לחיפוש מוצר ייצור חדש. הוחלט על מכונות כביסה. החברה יצרה קשר עם חברה צרפתית שנקראה אז "סורמאלק" ומהם רכשו את הידע (תוכניות הייצור), תמורת עמלה למשך 10 שנים. כל חלקי המתכת יוצרו בארץ על ידי המפעל ואילו חלקי הפלסטיק, הגומי וחלקי החשמל שניתן היה לייצר בארץ נקנו ממפעלים מקומיים ובכך תרמו לקידום הייצור בארץ. חלקי החשמל המסובכים יותר נקנו מהחברה בחו"ל. כל ההרכבה בוצעה על ידי העובדים במפעל כאשר הכוונה הראשונית הייתה שאם ייצרו וימכרו שלושים מכונות בחודש הדבר יהיה רווחי. עקב הביקוש הרב שהיה למכונות הכביסה הדבר גרם לפיתוחו של המפעל שהחל אומנם בייצור שלושים מכונות בחודש אבל כעבור מספר חודשים עבר המפעל לייצור של מאה מכונות בחודש. לאחר מכן מדי חודש התקדם הייצור ובשיאו מכר וייצר המפעל כ 1,000 מכונות בחודש. המפעל המשיך לייצר ב-4 מחלקות:
- דודים למים חמים וקולטי שמש.
- תנורי בישול ואפייה.
- מכונות כביסה.
- מזגני אוויר.
המוצר העיקרי ממנו נמכרו אלף בחודש היה מכונות כביסה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דליה טסלר, אנציקלופדיה ידיעות אחרונות, תל אביב, כרך 7, ערך ישראל (תעשייה),עמ' 254 - 256.
- ד"ר ב. נתניהו, האנציקלופדיה העברית ירושלים – תל אביב, כרך ו', ערך ישראל (תעשייה),עמ' 898 - 902.
